למוה"ר
טוביה יהודה יעקובוביץ שליט"א
ביום הולדתו כמניין 'הולך בתם ילך בטח'
בעש"ק ויצא השתא פירסם
הרב יצחק שילת מאמר מעניין בהצפה, "על רבנים,
אדמו"רים ומטפלים". הוא שיבץ את דבריו במקורות המסייעים לו ברעיונות
מקומיים, כגון פסוקים ממלכ"ב בקשר לאשה הגדולה משונם, וקטע משמונה
פרקים לרמב"ם שעל חכמי התורה להורות לעם את הדרך
הנכונה. אך על המסר העיקרי שלו, תיחום בין תפקידי הרב, האדמו"ר, הרופא
והפסיכולוג, ושעירוב תחומין ביניהם עלול להיות למוקש,
על כך הוא לא הביא מקור. דבריו סבירים ומוסברים, אך אין זה מספיק: האומר "על
קן צפור יגיעו רחמיך (מצוות שילוח הקן)…משתקין אותו". אחד משני הנימוקים שמביאה הגמרא
"שעושה את מידותיו (מצוותיו) של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות"
(ברכות לג ע"ב). בדומה נוכל לומר "שעושה את
מידותיו של הקב"ה סבירות ואינן אלא גזרות".
והנה ידוע הרב שילת כשוחר
גדול של הרמב"ם, ולכן, כנראה, כמורו הגדול, לא היה
סיפק בידיו לפרש את מקורותיו. אמרתי אפוא שאנסה לשמש, כביכול, "כסף
משנה" לדבריו.
בחולין נו ע"ב מובא שבין המומים בעוף שאינם
מטריפים, יציאת המעיים, בעוד העוף חי, אם לא נוצר בהם נקב ואם ניתן להחזירם לבטן
העוף מבלי להפוך את מקומם היחסי של פיתולי המעיים "דכתיב,
'הוא עשך ויכננך' (דברים לב ו), מלמד שברא הקב"ה
כונניות באדם, שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות." כלומר (רש"י),
הפיתולים בנויים אחד על בסיסו של חברו, ואם ירדו מבסיסן, אי אפשר להשיבם על כנם.
וממשיכה הגמרא, "תניא היה רבי מאיר אומר, הוא עשך ויכננך,
כרכא דכולה ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו…". רש"י מסביר שכרכא
דכולה ביה מוסב על כנסת ישראל, שכל מושליו ממנו ולא מעם
אחר.
ב'תורת משה' על דברים שם מסביר החתם סופר את הקשר בין שתי
המימרות בחולין שם, מעבר לכך ששתיהן קשורות לפסוק בדברים שם: 'ממנו' הוא מלשון
'ממונה'. הכהנים נועדו לעבודת ה' ולהורות את תורתו,
נביאים להוכיח ולדרוש, שרים להנהיג העם, והמלך ממונה על השרים, להשגיח שיפעלו
בצורה נבונה ונכונה. כל אדם ממונה על נושא מסויים,
מתמחה ומומחה בו. עיסוק בו במיטב כוחו וכושרו מיטיב עם החברה; אמנם עליו לעסוק גם
בשאר מצוות. אך אם המלך יעסוק יומם ולילה רק בתורה ויזניח את ענייני המדינה, והכהנים ומורי הוראה יעסקו בניהול המדינה או בשאר מצוות בלבד,
יגרום הדבר חלילה למכשלה הן בניהול המדינה והן בכינון הדת. "וזה שאמר 'מלמד
שברא הקב"ה כונניות באדם', היינו בני המעיים, שאם היפך אחד מהם אינו יכול
לחיות כיון שאינו עומד במקומו ואינו עושה פעולתו הראויה".
ומוסיף הח"ס,
"לכן לוי שעומד על הדוכן, אם שיער חייב מיתה כיון שמשנה בעבודת מלך מלכי
המלכים הקב"ה...ודומה לזה העוסק במצווה פטור מן המצווה". דומה שגם מה
שצווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו (פסחים קיב
ע"א): "ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים" (רש"י: דטרוד בגרסיה ולא במילי דציבורא) שייך לעניין זה.
לסיכום, מדברי הח"ס,
המסתמך על תורה שבכתב ובע"פ, אנו למדים את העיקרון החשוב של תיחום בין
התמחויות.
אגב רואים אנו שהח"ס
דוגל בהפרדה בין דת למדינה. אך מכל דבריו ניכר בברור שהנחתו היא שהמדינה מתנהלת
לפי חוקי התורה ובודאי לא בניגוד למצוותיה. לכן אין לפשוט מדבריו על הפרדה או אי
הפרדה כזו בתנאים שלנו כיום, אם כי דבריו ראויים לעיון ושיקול מחודש גם בכיוון זה.
נציין עוד שרבי מאיר לא כלל בדבריו "ממנו שופטיו", וגם הח"ס התעלם מכך. ושמא יש לומר שברור היה לרבי מאיר
שהשופטים יכולים להיות רק מישראל, ולח"ס, שהרשות
השופטת אינה מתערבת יתר על המידה בשאר הרשויות ולהיפך, שלא כמו במקומותינו שידה
בכל ויד כל בה.
על פירוש זה של הח"ס
העירני, לפני שנים רבות, הרב יהודה טוביה יעקובוביץ
שליט"א ממונטריאל, אחיו של הרב עמנואל יעקובוביץ ז"ל שהיה רבה הראשי של הממלכה המאוחדת. יום
הולדתו כמניין 'כי מלאה הארץ דעה
את ה' כמים לים מכסים' חל היום, כד כסלו. ישלח ה' לו רפואה שלמה ונהורא מעליא, בערב חג האורים,
לאורך ימים ושנות חיים ושובע שמחות.
(הופיע
בעש"ק וישב, ערב חג החנכה כד כסלו ה-תשס"ג,
29.11.02, במוסף לענייני ספרות של "הצופה", ע' 11.)