ר'
יהודה אומר, לעולם הוה אדם כונס לזכרו של האי גברא רבה
דברי
תורה כללים, שאם כונסן פרטים פרופ' שלום הירשפלד ז"ל
מייגעין
אותו ואין יודע מה לעשות נלב"ע
אסרו חג שבועות
(ספרי על
"יערף כמטר לקחי") ה-תשנ"א
מקראות
בחג השבועות ודרכי היסק
אביעזרי פרנקל
הדברים המובאים להלן ידועים;
אך היות ואינם ידועים מספיק, מן הראוי להזכירם.
קהילות אשכנז נהגו לשורר
בשבועות, לאחר פסוק ראשון של קריאת התורה, את הפיוט 'אקדמות מלין' מלא ההוד, האפוף
בערפילי טוהר של מסתורין. כך נהגו מהמאה
ה-11 ועד המאה ה-15 ללא עוררין. המנהג מובא ע"י המהרי"ל[1],
אבי מנהגי אשכנז: "בשבועות אומרים הדיברא אקדמות מלין אחר סיום פסוק ראשון
דקריאת התורה שהוא בחדש השלישי"[2],
וכן בספר המנהגים לר' יצחק אייזיק טירנא, ובמנהגי הרב זלמן יענט, בני דורו של
המהרי"ל, בלבוש (או"ח תצד), שו"ת קרית חנה לרב גרשון קובלנץ (מיץ)
תשובה ז, פנים מאירות לרב מאיר מאיזנשטט סי' לא, שבות יעקב לרב יעקב ריישר חלק א
סי' יב ובמקורות נוספים.
הפיוט משבח את ה' ואת ישראל,
שיזכה לגאולה במחיצת ה'. חיברו ר' מאיר (נהורא) ב"ר יצחק ש"ץ, שליח
ציבור ומחבר פיוטים חשובים, אחד מרבותיו של רש"י, שרש"י מזכירו בהושע ו
ט, עמוס ג יב, תהלים עג יב ועוד. גם מוזכר בתוספות ראש השנה י"א ע"ב
ד"ה "אלא דקאי". בין התארים שניתנו לו: הגון, צדיק, חסיד וציר
נאמן.[3]
ההתפרצות של פיוט לתוך קריאת
התורה, ובמיוחד לאחר פסוק ראשון, עוררה במשך השנים התנגדות גוברת. הט"ז (טורי
זהב, לר' דוד בר' שמואל הלוי, שחי כמאתיים שלושים שנה לאחר המהרי"ל) כתב,
"...יש לתמוה הרבה היאך רשאים להפסיק בקריאה; שהרי אפילו לספר בדברי תורה
אסור כמו שכתוב בסי' קמו, וכל ההיתרים הנזכרים שם אינם כאן, כל שכן בשבח הזה שהוא
אינו מעניין הקריאה כלל, למה לנו להפסיק. ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר
אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה, וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות..."
(או"ח תצד). כך גם נפסק במשנה ברורה שם, ואכן כך נהוג כיום בקהילות רבות, אם
כי יש אחדות ששמרו על המנהג המקורי.
הדברים הגיעו אף למריבות. אחת
מהן היתה בעיר ויניציאה, שם נפגשו אשכנזים וספרדים (שלא הכירו מנהג זה[4])
בקהילה אחת. בשו"ת 'שער אפרים' (או"ח סי' י) לרב אפרים בר' יעקב הכהן
(1678 – 1616), בן דורו של הט"ז, נכתב ש"שאלוני ודרשוני חכמי ק"ק
ויניציאה העיר רבתי בדעות, שרתי בתבונות" על "דברי ריבות אשר בשעריהם
בעניין הפיוט אקדמות שנוהגים האשכנזים לאומרו בחג השבועות בשעת קריאת התורה אחר
פסוק ראשון...וחדשים מקרוב באו לבטל המנהג ההוא...אם יש כוח בידם לבטל מנהג
הקדמונים". לאחר שהביא שורה של מורי הוראה, ובראשם המהרי"ל, פסק, בתשובה
ארוכה, ש"מנהג זה יש לו עיקר ונעשה כדת וכהלכה", ואין לעקרו. אחד מטיעוניו:
אמירת הפיוט לאחר הברכה וקודם פסוק ראשון, ודאי הפסקה. אחר פסוק שלישי נסתיימה
מצוות הקריאה והקורא צריך לברך. ויש אומרים שאף לאחר שני פסוקים יצא[5].
לכן "טעם לשבח" שהפיוט נאמר דווקא לאחר פסוק ראשון.
אך נינו, היעב"ץ (הרב
יעקב בן [החכם] צבי עמדין) לא חסך את שבט לשונו מפסק זה: "...והאומרים פיוט אקדמות יאמרוהו קודם
שמברך הכהן, כך הנהיגו גדולי הדורות, וחס ושלום להפסיק בו תוך קריאת התורה...ולא ילפינן
מתקלקלתא, אע"ג דמר אבא רבה הגאון החסיד בעל שער אפרים...דקדק מאד לקיים מנהג
זה...יש להקשות הרבה על דבריו, אלא שאין כאן מקום להאריך. ותמהני על השואל שלא
מדעת במחילת כבודו...הא ודאי לא שייך אלא באחינו האשכנזים החשודים על כך להפסיק כל
הברכות וקריאות. כל חלקה טובה הכאיבו באבני פיוטיהם במחילת כבודם כי רב הוא. ואף
כי כוונתם לטובה היתה וחשבו שעשו מצווה, ולא יקופח שכר כוונתם הרצוייה, ואולי גם
מעשה רצוי היה...מה שאין כן בזמננו: זה ודאי לא לרצון יהיה...אם אמנם גם בעיני יקר
הפיוט החשוב הלז, גם אנו אומרין אותו לפי שאדם גדול חיברו, ונאה למי שאמרו. אבל חס
ושלום להעלות על הדעת שמחברו תיקן להפסיק בו בתוך קריאת התורה, אשר לא ציוה ולא
עלתה על לבו, אלא שהדורות הבאים חשבו להגדיל כבודו בכך. אמנם כבוד שמים הוא בודאי
שלא להפסיק...והיותר טוב לאומרו קודם שנפתח ס"ת".[6]
מעניין שהרמ"א אינו
מתייחס כלל למנהג של אמירת אקדמות; קל וחומר שאינו מופיע בטור, בבית יוסף ובשולחן
ערוך. אך הנושא נידון באחרונים רבים, כגון בש"ע הרב, יביע אומר, משנה הלכות, ואכמ"ל.
* * *
על אף האמור לעיל, לא נתברר
מדוע וכיצד החל המנהג להפסיק לאחר פסוק ראשון באמירת פיוט שאינו מעניין הקריאה. מדרכי
העיון, לפתור את השאלה הקשה ביותר אשר קלה משאלה שלא ניתן לפתור, בתקווה שפתרונה,
או דרך פתרונה, יוביל גם לפתרון השאלה המקורית. אך לעתים הגישה הנכונה היא לעיין
דווקא בשאלה יותר כללית, או להוסיף שאלה נוספת לראשונה, ולהאיר את שתיהן בתשובה
אחת. נכונותה של גישה זו מוכחת באמצעות העובדה ששתי בעיות הנראות לכאורה בלתי
קשורות נפתרות כאחת בתירוץ כולל אחד. ניתן לפיכך לאמר על גישה זו "ניכרים
דברי אמת", ברוח הספרי שבראש רשימה זו.
השאלה הטבעית הנוספת היא,
הכיצד במאה ה-11, באשכנז, בה ארמית היתה שפה זרה, חובר פיוט בשפה הארמית. אולי חיבור
הפיוט בארמית מרמז שמדובר כאן על רשות למתורגמן, שתורו מגיע בדיוק לאחר פסוק
ראשון! הסבר זה מקבל סיוע ממקורות הרבה. מתוספות ד"ה "ואם היו" (מגילה
כד ע"א) רואים שבזמנם עדיין תרגמו הפטרות של פסח ושבועות: "וזה שאנו
מתרגמים הפטרות של פסח ושבועות...". בתקופה מוקדמת במקצת עדיין תרגמו גם קטעים
מקה"ת של פסח ושבועות. במחזור ויטרי (לר' שמחה, מתלמידי רש"י),
"וביום השביעי של פסח מתרגם 'ויהי בשלח' ", ולאחר מכן התרגום עצמו,
מתובל בהסברים, דרשות ומדרשים בארמית. דברים דומים לקריאת עשרת הדברים בשבועות, שם
גם מופיע פיוט נוסף של ר' מאיר ש"ץ, בארמית אף הוא, אם כי רוב פיוטיו נכתבו בעברית. בקהילות רבות גם נהגו
לומר 'ארכין ה' שמיא' לפני הפסוק "וידבר אלקים" הפותח את עשרת הדברים.
יתר על כן, הרוו"ה (ר'
וולף היידנהיים) העיד ב'הבנת המקרא', "דקדקתי במחזור כתב יד...אשר נכתב בשנת
י"ח לאלף הששי (1258)...ולא מצאתי בו הקריאה בשום מועד...זולתי של א' של
שבועות ושביעי של פסח...ואופן כתיבתו המקרא עם התרגום...על זה הסדר: תחילה
כתב...'בחדש השלישי"...אח"כ 'אקדמות'...ובסוף אקדמות כתב בירחא
תליתאה...שהוא תרגומו של 'בחדש השלישי'. ואח"כ...'ויסעו מרפידים' ו...תרגומו,
ועל דרך זה...מקרא ותרגום, מקרא ותרגום עד פרשת 'וידבר אלקים' שהקדים לפניה...'ארכין
ה' שמיא'...אח"כ 'וידבר אלקים' ו...תרגומו...בצרוף פיוט...'ארעא רקדא, שמיא
זמרו'...". אימות לדברים אלה, שגם מתאימים למחזור ויטרי שהבאנו לעיל, מצוי
בדברי ה'חזקוני' (ר' חזקיה בר' מנוח, שחי באמצע המאה ה-13) שכתב בסוף הדיברות
"ומתרגמינן הדיברות". הפיוט 'יציב פתגם', בארמית אף הוא, הנאמר לאחר
פסוק ראשון של ההפטרה של יום ב' דשבועות (בחו"ל), משלים את הנ"ל. בסוף
הפיוט, "יהונתן גבר ענוותן...". יש אומרים שמדובר במתורגמן יונתן בן
עוזיאל, הנקרא "עניו ביותר", כיאה לתלמידו של הלל, עליו נאמר
"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל..." (שבת ל ע"ב). על כל פנים יש כאן
עדות מצטברת מכרעת שאכן 'אקדמות מלין' היא הקדמה ורשות למתורגמן, שתפקידו להתחיל
בתרגום לאחר פסוק ראשון.[7]
מעניין שהיעב"ץ לא הזכיר את הקשר האמיץ של השאלה לתרגום. אצל בעל שער אפרים
מצוי רמז על כך: "...הראשונים גם כן ידעו שאסור להפסיק בקריאת התורה, אלא
שודאי שמצאו היתר לזה. וקרוב לומר שיש להם היתר מטעם דמצינו בימי חכמי התלמוד
להפסיק...בתרגום שמתרגם המתרגם בתורה."
הרב ישעיהו הדרי שליט"א שאל[8]
מדוע המשיכו לומר אקדמות גם לאחר שפסק לגמרי התרגום באשכנז. תשובתו: הפיוט הפך לשירה
על מתן תורה. בעוד שעל קריעת ים סוף שרו ישראל מיד שיר הודיה לה', הם נמנעו מכך בעת
מתן תורה בגלל החרדה והפחד: "ויחרד כל העם אשר במחנה...וירא העם וינועו
ויעמדו מרחוק...ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות...כי יראתם מפני האש...". ניתן
להוסיף על דברי הרב הדרי שאף ליהודי המזרח שירה ייחודית על מתן תורה, הלא היא
ה"כתובה" לר' ישראל נגארה (מאה 16), פיוט נפלא על הקשר בין ה' לבין עם
ישראל.
* * *
היות והתרגום הסביר בשלמות את
בעיית ההפסקה לאחר פסוק ראשון, טבעי לשאול האם בכוחו לתרום אף לפתרון בעיה נוספת,
קריאת עשרת הדברים, וברוח דברי הספרי המובאים בראש הרשימה, לכנוס פרט נוסף לתוך
הכלל של פנייה לתרגום הארמי על מנת לפתור שאלה פתוחה. ההטעמה הכפולה ברוב תיבותיהם
משקפת שני אופני חלוקה: מתכונת רגילה של פסוקים בגודל ממוצע (טעם תחתון) וחלוקה
לעשרה פסוקים, פסוק לכל דיבר (טעם עליון). החלוקה האחרונה יוצרת פסוקים בגדלים
קיצוניים, כגון פסוק אחד לזכור (שמור בפ' ואתחנן), דיבר המחולק לארבעה פסוקים בטעם
התחתון, וארבעה פסוקים קצרים ביותר: לא תרצח; לא תנאף; לא תגנב, לא תענה ברעך עד
שקר, שמחוברים לפסוק אחד בטעם התחתון. אך ברוב החומשים שבידינו, שני הדיברות
הראשונים "אנכי", "לא יהיה" מחוברים לפסוק אחד ארוך, כך שלמעשה
הטעם העליון מחלק את עשרת הדברים לתשעה פסוקים בלבד! תמיהה נוספת: בעוד שבכל המלים
של עשרת הדברים יש טעם אחד או שניים, הרי במילה "עבדים", המסיימת את הדיבור
הראשון, יש שלושה טעמים: סילוק, אתנחתא ורביעי.
'הבנת המקרא' מדקדק בדברי ה'חזקוני'
הנ"ל שהרביעי של "עבדים" בא להזכיר ש"אנכי ולא יהיה לך מפי
הגבורה שמענום" (מכות כד ע"א), ששני הדיברות הראשונים שמענו מפי ה' עצמו
(ואז הפסוק מסתיים ב"מצותי"), כפי שמרומז בפסוק "אחת דבר אלקים,
שתים זו שמעתי" (תהלים סב יב); גם האתנחתא (ואז הפסוק מסתיים
ב"פני") באה להזכיר זאת לשיטת הרמב"ם אליבא ד'מגילת אסתר'[9],
אך אין טעמים אלה באים לקריאה, אלא לזכרון בלבד. ואילו הסילוק משמש לקריאה, הן
בטעם העליון והן בתחתון. הרב מרדכי ברויאר שליט"א מסכים שהסילוק משמש לטעם
העליון, אך סבור שהאתנחתא לתחתון, ואילו הרביעי עם משרתיו המקדימים (תלישא, קדמא
ואזלא) נכנסו בזמן מאוחר יותר[10].
לדעת שניהם הטעם העליון מחלק את הדיברות לאותם עשרה פסוקים, פסוק לכל דיבר.
הרוו"ה מביא שבמחזור משנת 1258 כתוב הפסוק "אנכי" עד "מבית
עבדים" ולאחריו תרגומו. היות ואסור למתורגמן לתרגם עד שכלה הפסוק מפי הקורא
(מגילה כד ע"א), מסקנתו שקראו בסילוק בטעם העליון, ולטענתו הוא הדין בטעם
התחתון, המחלק אפוא את הדיברות ל-13 פסוקים; 12 לדעת הרב ברויאר, כי האתנחתא בעבדים מאריכה פסוק זה.
על כל פנים גם כאן התרגום מסייע להעמיד הקריאה בטעם העליון על בורייה.
ואגב כך נציין שהרוו"ה הסתמך
על הפסוק "ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" (שמות לד כח)
כנימוק לקריאת עשרת הדברים בטעם עליון בשבועות. שניהם מצדדים במנהג אשכנז הקדמון
לקרוא הדיברות בטעם תחתון בואתחנן וביתרו, ולא במנהג ספרד לקרוא תמיד בטעם עליון
בציבור.[11]
הרב ברויאר הזכיר בספרו 'פרקי מועדות' שעשרת הדברים נתנו בסיני ונכתבו כך על
הלוחות, כפי שנאמר, "ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים,
ויכתבם על שני לחות אבנים" (דברים ד יג)[12].
אח"כ נכתבו בתורה, ואז נתחלקו לפסוקים כשאר דברי ה' בתורה. בשבועות קוראים את
עשרת הדברים של מעמד הר סיני, לכן הם מחולקים לעשרה פסוקים (טעם עליון). ואילו
בפרשות ואתחנן ויתרו קוראים אותם כשהם מחולקים לפסוקים, כשאר דברי ה' שבתורה (טעם
תחתון).[13]
(עדכון של מאמר שהופיע במוסף
הספרותי של 'הצפה' בערב חג השבועות, ה סיון ה-תשסד, 25.5.04, ע' 13.)
[1] הרב יעקב בר' משה הלוי מולין, מאה שנייה לאלף השישי, (1427 – 1360~).
[2] בהלכות שבועות בשם מהרא"ק, מה"ר אברהם קלוזנר מוינה, רבו של המהרי"ל (וגם של רבי יצחק טירנא).
[3] פרטים על הפיוט ומחברו, עיין
"אקדמות ומחברו" לרב י.ל. מימון ז"ל ב"ספר המועדים",
ו"נתיב בינה" חלק ד לרב י. יעקבסון ז"ל. מקור פחות ידוע:
"תולדותיה ומקורותיה של שירת אקדמות" לדר' נפתלי נתן סג"ל ברגר ז"ל,
בני ברק תשל"ג.
[4] אך בינתיים הכירו – עיין כף החיים או"ח תצד.
[5] עיין גם אגרות משה או"ח א סי' לה.
[6] סידור בית יעקב לר' יעקב
עמדין, סדר יום א של שבועות.
[7] הרב אלי פרידמן שליט"א,
חתנו של פרופ' הירשפלד ז"ל שלח לי קטע מהירחון 'וילקט יוסף' שנערך במשך קרוב
לעשרים שנה ע"י הרב יוסף שוורץ זצ"ל הי"ד. בסימן קעה שם הביא דברים
דומים בעניין שני הפיוטים בארמית ושהם פתיחה למתורגמן. בהערה שם ע"י
"צפנת פענח", כינוי ספרותי לרב שוורץ, נאמר שתחילה החליט לא לפרסם
הדברים כי אינם חדשים, אך אח"כ נעתר להפצרות כדי למעט במחלוקת בדעות השונות
בעניין קריאת אקדמות. חותנו הרב הפוסק אליעזר חיים דייטש זצ"ל, (הרב פרידמן יבלי"ט
הוא ממשפחתו, והביא לידיעתי מקורות אלה), הביא בשו"ת 'פרי השדה' סי' קה פירוש
הנ"ל על "יהונתן"; וכן ב"נתיב בינה", אעפ"י שבנוסח
הפיוט עצמו כתוב שם "יחו נתן", כפי גירסא אחרת בפיוט.
[8] שירת האקדמות, 'שנה בשנה'
תשמ"ז.
[9] ספר המצוות לרמב"ם,
מצוות עשה א, מצוות לא תעשה א.
[10] כתר ארם צובה; פרקי מועדות.
[11] האשכנזים אינם קוראים לעולם טעם עליון בואתחנן, אך הוא ניתן להורות אופן חלוקתם לעשרת הדברים – הרוו"ה. הרב אלי פרידמן כתב לי שבהלכות חג בחג לגרמ"מ קארפ שליט"א, בספרו לחג השבועות, בעמ' קלט' הערה 90 , הביא מארחות רבנו, שאצל החזו"א קראו ביתרו בטעם עליון.
[12] ראה גם שם י ד.
[13] במהדורה הראשונה (תשנ"ו)
של 'תיקון קוראים המפואר "סימנים" ', עשרת הדברים בעשרה פסוקים
ממוספרים. במהדורה השנייה (פלדהיים, תש"ס) בתשעה פסוקים בלתי ממוספרים, אנכי
ולא יהיה בפסוק אחד. יה"ר שהעורכים יזכו להוציא מהדורה שלישית בה יחזירו עטרה
לישנה. חן חן לנאוות ביתי מרת שאולה פרנקל, לבני דר' יגאל פרנקל ולרב אלי פרידמן
על הערותיהם המועילות על רשימה זו.